דוד המלך, בבואו ללמדנו את מצות החסד, נוקט במילים: "אשרי משכיל אל דל". כלומר, לא מספיק לדאוג לדל, לתת צדקה ולעשות חסד. צריך 'להשכיל', לחשוב היטב כיצד אפשר לדאוג למקבל, להעניק לו בצורה הטובה ביותר. מכאן דורשת הגמרא שהדברים אמורים על 'מבקר' החולה, שתפקידו לבקר ולהשגיח שהחולה מקבל את כל הדרוש לרפואתו.
המבט הזה, הרצון להעניק עם מוח ועם לב, הוא 'עולם החסד'.
לא אחת נשאלתי, בעיקר כאשר יוצאים אנו במיזם חדש של חסד, האם לא נכון היה להתמקד בנושא אחד?
1, 'התמקצענו' הרי בנושא ההחלמה הביתית, מתן האפשרות לכל אחד להישאר בבית כמעט בכל מצב, האם ההתרחבות ליוזמות חדשות של חסד, שירותי רפואה ורפואת חירום, מרכזי שיקום, ייעוץ משפטי וכן הלאה והלאה, לא באים על חשבון האגפים והמחלקות הוותיקים?
בעיני, התשובה ברורה. יד שרה אינה "מוסד", אנו המתנדבים במסגרת יד שרה נמצאים כדי לסייע, לא כדי לשמור על המותג ועל הארגון…
אסביר; לפני יותר מארבעים שנה, אחד השירותים העיקריים שהענקנו, היה שירות כביסה לאלו שאינם שולטים בסוגריהם. רכשנו מכבסה ענקית בסדר גודל שעד היום לא מקובל בישראל, העסקנו רשת מתנדבים ארצית, העמדנו צי של מכוניות וכמובן רכשנו מלאי עצום של כלי מיטה ובגדים. אז, היה זה שירות חשוב מאין כמותו, אבל ברגע שהובאו לארץ הטיטולים למבוגרים סגרנו את המחלקה והעברנו את האנרגיה לתחומים אחרים.
אם היינו מסתכלים מגישה של 'מוסד', היינו ודאי מוצאים דרך לעזור גם אחרי עידן הטיטולים. הרי מוסד לא סוגרים… כשאנו מסתכלים אך ורק ממבט של 'אשרי משכיל אל דל', אין לנו שום עניין כזה.
כך, סגרנו ממש לאחרונה את רשת מרפאות השיניים הגריאטריות שלנו. רשת שהוקמה לפני עשרות שנים והייתה כתובת יחידה לעשרות אלפי קשישים, כאשר רופאי השיניים שלנו היו היחידים במדינה שהתמחו במסגרת יד שרה ובפיקוח האוניברסיטה העברית ו'הדסה' בתחום רפואת השיניים הגריאטרית.
לאחרונה, כאשר משרד הבריאות העביר את רפורמת רפואת השיניים לקשישים, יכולים היינו ליהנות מהפירות שהשקענו במשך עשרות שנים. שנים השקענו הון ומאמצים, כעת יכולים היינו להרחיב את הפעילות תוך קבלת מימון ממשלתי. אבל, אם קופות החולים יכולות כעת לעשות את זה במקומנו, אין לנו שום סיבה להמשיך. סגרנו את כל מרפאות השיניים שלנו – מלבד מרפאות השיניים הניידות, להן אין תחליף – כשאנחנו ממקדים מאמץ בתחומים חדשים וישנים בהם המדינה עוד לא יודעת לפעול.
זה בדיוק מה ששמעתי ממרן הרב שך זצ"ל כאשר 'חנך' אותי לפעילות ציבורית. כשהוא כפה עלי לשרת את הציבור גם מהזירה המוניציפאלית, שאלתי מה עלי לעשות במסגרת העירייה. מרן זצ"ל אמר לי שעלי להמשיך, לעשות בדיוק מה שעשיתי עד אז ביד שרה. ביקשתי להבין, הרי עד כה לא נשלחתי, רק השתדלתי לעזור. כעת, כאשר נבחרתי במסגרת תנועתו של מרן ראש הישיבה, ודאי עלי לפעול לטובת הבוחרים. אבל הרב שך הביע פליאה: "האם הקמתי את 'דגל התורה' כדי לעזור ל'אונזרע'? 'דגל התורה' קמה כדי לעזור לכולם!"
כדי לחזק את דבריו, סיפר לי רבינו זצ"ל על העיירה בה גדל. "בוואבוילניק, בניגוד למה שקרה אז בליטא, לא היה אף מחלל שבת אחד! אתה יודע למה? כי היה בעיירה הרבה חסד. היו עסקנים שמבוקר עד ערב היו עסוקים בעזרה לכולם. היה "ביקור חולים" , היו שתמכו ביתומים ובאלמנות. זה מה ששמר –אף אחד לא רצה להיות מחוץ לזה."
במשך השנים, גם במסגרת פעילות יד שרה, וגם בהמשך בתפקידיי הפוליטיים, שמעתי ממרן הרב שך, וכך גם ממרנן גדולי הדור זצ"ל, פעם אחר פעם את אותה תשובה – אסור להסתכל ממבט של תנועה ממסדית, החובה המוטלת עלינו היא לסייע לכל אחד בכל מה שהוא נצרך.
זכינו, 'אכשר דרא', ועולם החסד פורח ומשגשג. אבל עולם החסד המתחדש בשום אופן אינו חדש! נכון, אמנם לפני 45 שנה לא היה אף ארגון שעסק במתן חסד, מלבד גמ"חים מקומיים שרובם ככולם עסקו בהלוואות, אבל חסד תמיד היה. אני עוד זוכר את גדולי ישראל זצ"ל בירושלים שעסקו בכל מאודם בחסד ובעזרה ללא גבולות. כשהקמנו את יד שרה, היה לנו עם מי להתייעץ. בכל הדורות, בכל הגלויות, פרח החסד בכל קהילות הקודש. בכל עיירה יהודית התקיימו התאגדויות מקומיות להכנסת אורחים, לביקור חולים ולסיוע בכל הדרוש. בדורנו, כש'העיירות היהודיות' ממזרח וממערב התלכדו לריכוזים היהודיים הגדולים, נוצר השינוי המערכתי. בדורנו 'עולם החסד' הפך לממוסד ומאורגן, אבל השינוי הוא רק ביכולת להעניק למעגל רחב יותר, לא כדי להתנתק ממסורת הדורות של הנתינה האישית ושל 'המשכיל אל דל' מתוך ראייה פרטנית של צרכי הפונה.
מפרספקטיבה של שנות דור, הלב מתרונן משפע הטוב והחסד בחן ובנעימות, שמשגשג בכל מקום. מבעד לאותה פרספקטיבה, יכול אני לומר בפה מלא – רק אלו שראו את מטרת פעילותם לטובת הזולת, היחיד והרבים, הם שהצליחו וראו ברכה בפעילותם. רבים ניסו, אלו המשכילים אל דל, עלתה בידם!
הרב אורי לופוליאנסקי
מייסד יד שרה
